<h1>ספר החינוך מצוה פ"ט</h1>
<h2>דף סא.</h2>
שלא נשחוט שה הפסח בארבעה עשר בניסן בעוד שיהיה חמץ ברשותינו עד שנוציאנו. וזמן ביעורו עד חצי היום, כמו שדרשו זכרונם לברכה [פסחים ה' ע"א] אך, חלק, שנאמר [שמות כ"ג] לא תזבח על חמץ דב זבחי, ובא הפירוש בו [במכילתא כאן] לא תשחט שה הפסח ויהיה עדיין חמץ קיים ברשותך. ונכפלה זאת המניעה בלשון אחר בתורה. וגם כן שמענו בכלל הפירוש שלא יהיה חמץ אצל השוחט אותו ולא אצל הזורק דמו ולא אצל המקטיר חלבו ולא אצל אחד מבני חבורה הנמנין עליו. משרשי המצוה לפי שקביעות זמן בכל הענינים הוא קיום עשייתן, ידוע הדבר אצל כל אדם. ועל כן בדבר הפסח שהוא דבר גדול אצלינו בקיום הדת, כמו שכתבנו למעלה [מצוה כ"א], צוה האל ברוך הוא שנעשה ענינו בסדר ובקביעות זמן לכל דבר ודבר מדברי, ולא תבוא מצוה ממצוות ענין המועד הזה בגבול חברתה. ועל כן נזהרנו להשבית החמץ הנמאס בעינינו לשעתו תחלה ואחר כך להתחיל בקרבן הפסח שהוא התחלת שמחת המועד הטוב. ועוד אם שמענו טוב מזה נחזיק בו. מדיני המצוה מה שאמרו שזמן שחיטתו אחר חצות, ואם שחטו קודם חצות שפסול, ואף על פי שאחר חצות הוא זמנו אינו נשחט לכתחלה אלא אחר תמיד של בין הערבים אחר שמקטירין קטורת של בין הערבים גם לאחר שמטיב את הנרות, ויתר פרטיה בפסחים [פרק חמישי]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. והעובר עליה והניח מדעתו כזית חמץ ברשותו בשעת הקרבתו, אחד שוחט או זורק או מקטיר האימורין או אפילו אחד מכל בני החבורה הנמנין באכילתו לוקה, והפסח כשר מכל מקום.
